רכוש ויחסי ממון

חלוקת הרכוש המשותף בין בני זוג בעת הגירושין, הינה אחת הסוגיות המרכזיות המעסיקות את העומדים בפני זוגות רבים המצויים בתחילתו או במהלכו של הליך הגירושין, כך משום שבמרבית המקרים, הינה בעלת השלכה כבדת משקל על עתידו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג.

חשוב לדעת: ישנו כלל בסיסי ומנחה, לפיו כל הרכוש, מכל סוג שהוא, בין אם הוא בבעלות אחד מבני הזוג ובין אם בבעלות משותפת, אשר נצבר לבני הזוג במהלך חייהם המשותפים (כלומר מיום הנישואין ועד ל"מועד הקרע") – יחולק בין בני הזוג באופן שוויוני.
יחד עם זאת, חשוב לא פחות מכך לדעת, כי קיימים תנאים ונסיבות בהם חלוקת הרכוש בין בני הזוג – לא תהיה שוויונית.

הסוגיות הקשורות באיזון המשאבים בין בני הזוג, הינן רבות ומורכבות וכוללות בדרך כלל דיון באופן חלוקת דירת המגורים המשותפת, חלוקת נכסי מקרקעין אחרים, חשבונות בנק וכספים, זכויות סוציאליות, מוניטין, מניות, אופציות ועוד. כמו כן, חשוב לזכור, כי לא רק זכויות נחלקות, אלא גם חובות אשר צבר אחד מבני הזוג או שניהם יחדיו – גם אלה עומדים לאיזון בעת הגירושין.

על מנת לקבל את מלוא המידע הדרוש, ועל מנת לשמור על הזכויות והאינטרסים שלך, פנייה בעניין זה לעורך דין מקצועי בתחום דיני המשפחה – הינה חשובה ביותר, אם לא הכרחית.

היכן בחוק ובפסיקה מוסדר אופן חלוקת הרכוש בין בני זוג בעת הגירושין?

בדין הישראלי חלים שני מנגנונים חלופיים זה לזה, המסדירים את סוגיית רכושם המשותף של בני הזוג ואת אופן חלוקתו בעת הגירושין.

1. "הלכת השיתוף" (איננה בחוק, אלא בפסיקה)– הלכה זו תחול על כל הזוגות אשר נישאו זה לזו לפני התאריך 1.1.74 וכן על ידועים בציבור. על פי הלכת השיתוף, מכלול הנכסים אשר צברו בני הזוג במאמץ משותף, במהלך חייהם המשותפים, כלומר מיום הנישואין ועד ל"מועד הקרע" (מועד עזיבת אחד מבני הזוג את הבית / מועד הגשת התביעות/ מועד הפרדת או חסימת חשבון הבנק המשותף וכו') – הינם נכסים משותפים, ולפיכך יחולקו בין בני הזוג בחלקים שווים (ללא חשיבות על שם מי הם רשומים).
הלכת השיתוף בשמה הנרדף נקראת גם "חזקת השיתוף" ומכוח שמה זה, ניתנת לסתירה (כמו כל חזקה). מכאן, שאם אחד מבני הזוג יוכיח כי היתה כוונה ואף הצלחה להוציא נכס מסויים ולהפרידו ממסת הנכסים הכוללת של בני הזוג, הרי שנכס זה לא ייכלל במסת הנכסים המשותפת אשר תחולק בין בני הזוג שווה בשווה בעת הגירושין. 
נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על צד הטוען להיעדרו של שיתוף.

2. "הסדר איזון המשאבים" בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 – חוק זה יחול אך ורק על זוגות נשואים, אשר נישאו זה לזו לאחר תאריך ה- 1.1.74. 
על פי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, כל הרכוש אשר הצטבר לבני הזוג, ביחד ולחוד, במהלך תקופת החיים המשותפים, הינו רכוש משותף ובעת הגירושין יחולק שווה בשווה, למעט:

  • נכסים שהיו לכל אחד מבני הזוג ערב נישואיהם.

  • גמלה שאחד מבני הזוג מקבל מביטוח לאומי או ממקור אחר בשל נזקי גוף או מוות.

  • אם קיים הסכם ממון חתום ומאושר המסדיר חלוקה שונה.

  • אם מי מהצדדים קיבל ירושה/ מתנה במהלך החיים המשותפים.

 

איזה רכוש מחלקים?

 

הרכוש העומד לחלוקה בעת הגירושין, הינו כל הרכוש אשר הצטבר לבני הזוג במהלך חייהם המשותפים, כלומר מהיום בו הצדדים נישאו זה לזו ועד ל"מועד הקרע". מועד הקרע נקבע בדרך כלל כמועד בו הצדדים חדלו מלהתגורר תחת קורת גג אחת/ חדלו מלחיות חיי שיתוף/ המועד בו הגיש אחד מהם תביעה לבית המשפט או לבית הדין הרבני. 

 

פרטי הרכוש העומדים לחלוקה הם: נכסי המקרקעין הרשומים על שם בני הזוג או אחד מהם, כספים אשר הצטברו בחשבונות הבנים המשותפים והאישיים, חסכונות, כלי רכב, פרטי המיטלטלין בבית המגורים וכן נכסי קריירה של כל אחד מבני הזוג כגון: זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות [סעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון]. בשנים האחרונות, פסיקת בתי המשפט הרחיבה את מאגר הנכסים שניתן לכלול במסגרת הלכת השיתוף או הסדר איזון המשאבים והחילה בהם בין היתר גם מוניטין, כושר השתכרות פוטנציאלי, מניות ואופציות.

האם תמיד חלוקת הרכוש בין בני הזוג תיעשה בחלקים שווים (50%-50%)?

 

סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון קובע, כי עם פקיעת הנישואין, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית (50%) שווים של כלל נכסי בני הזוג [למעט נכסים שהיו לצדדים ערב נישואיהם, מתנות וירושות שהתקבלו במהלך הנישואין, גמלות אישיות או כל נכס אחר אשר הוסכם לגביו הסדר שונה באמצעות הסכם ממון שנחתם בין הצדדים].

יחד עם זאת, סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון הינו חריג לכלל החלוקה השווה והמאוזנת בין בני זוג. סעיף זה בחוק, מעניק לבתי המשפט, בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת – סמכות לסטות מכלל החלוקה השווה ולחלק את מסת נכסי בני הזוג באופן לא שוויוני.

מהן אותן "נסיבות מיוחדות" המצדיקות את החלתו של סעיף 8(2) לחוק?

הנסיבות המיוחדות פורטו באופן חלקי בסעיף החוק עצמו, ובתי המשפט הבהירו אותן במסגרת פסקי דין מנחים בעניין:

נסיבות בהן קיים שוני משמעותי בכושר השתכרותו העתידי של כל אחד מהצדדים והפער בין בני הזוג ג

נסיבות בהן קיים שוני משמעותי בין סך נכסיהם העתידיים של כל אחד מבני הזוג.

נסיבות בהן תחושת הצדק וההגינות איננה עולה בקנה אחד עם חלוקה קרה מחצה על מחצה, כפי שקבוע בחוק יחסי ממון. דוגמאות לכך הן: מקרי אלימות, הברחת נכסים וכו'.

 

האם בגידה הינה נסיבה מיוחדת המצדיקה חלוקה לא שוויונית של רכוש הצדדים?

רבים טועים לחשוב, כי התשובה לשאלה היא חיובית, אלא שהתשובה המשפטית לכך היא: לא!

בגידת אחד מבני הזוג כשלעצמה, הגם שהוכחה, איננה מהווה נסיבה/ שיקול או הצדקה לחלת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, המאפשר סטייה מכלל החלוקה השווה של נכסי בני הזוג בעת גירושין.

באיזו תדירות יעשו בתי המשפט שימוש בסעיף 8(2) שהנו חריג לכלל החלוקה המאוזנת של נכסי בני הזוג?

בפסיקה נקבע לא אחת ובאופן גורף וברור, כי השימוש בסעיף החריג ייעשה במשורה ובמקרים חריגים ביותר, בהם תחושת הפגיעה בכללי הצדק הטבעי ובהגינות – זועקת לשמיים.

מה דין רכוש שהביא עמו אחד מבני הזוג לנישואין?

 

על פי חוק יחסי ממון, רכוש אשר הביא עמו אחד מבני הזוג לנישואין – איננו בר חלוקה במסגרת איזון המשאבים בין בני זוג בעת הגירושין. אלא שבדומה למתנות וירושות, גם רכוש זה, אם במהלך שנות הנישואין הוא "התערבב" עם רכושם המשותף של בני הזוג, הרי שבעת עריכת איזון המשאבים יוכל בית המשפט לראותו כנכס משותף לכל דבר ועניין.

כך לדוגמא, אם צד אחד הביא עמו לנישואין דירה, ובמהלך החיים המשותפים מכר את הדירה ובכספי תמורתה רכש דירה אשר שימשה את בני הזוג למחייה וחיים משותפים, הרי שהדירה החדשה, אם נרשמה בחלקים שווים בפנקסי המקרקעין- תחולק בין בני הזוג בהתאם לרישומה. אם הדירה החדשה נרשמה רק על שם צד אחד, פסיקת בית המשפט על חלוקה שוויונית תהיה מאתגרת יותר (משמע תידרש הבאת ראיות אשר יעידו על שיתוף בנכס חרף רישומו כדירת יחיד) אולם סבירה בהחלט. 

כך גם במקרה בו צד אחד הביא עמו לנישואים דירה, ובמהלך החיים המשותפים מכר את הדירה והפקיד את כספי תמורתה בחשבון הבנק. אם הכספים הופקדו בחשבון בנק משותף ולמעשה "התערבבו" עם כספים משותפים של בני הזוג, הרי שבעת פרידה, כל הכספים יחדיו יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים.

אם כספי התמורה הופקדו על ידי אותו צד בחשבון פרטי שלו, ויוכח כי החשבון הפרטי הזה לא שימש את בני הזוג כלל, משמע, לא הועברו ממנו כספים על ידי בני הזוג, אך גם לא הופקדו בו כספים משותפים, הרי שבעת הגירושין יוכל אותו צד לטעון כי עסקינן בכספים אשר מקורם בדירה שהיתה בבעלותו קודם לנישואין ולכן אינם נכנסים במסת איזון המשאבים. 

בסופו של יום, השאלה העומדת למבחן היא שאלת מידת "ערבוב" הכספים/ נכסים בתוך המסה המשותפת. ככל שמידת ה"ערבוב" תהיה גדולה יותר, כך יגבר הסיכויי כי אותו נכס/כסף ייכנס למסת איזון המשאבים ויחולק בין הצדדים בחלקים שווים. 

מה דין מתנות וירושות שקיבל אחד מבני הזוג במהלך החיים המשותפים?

 

ככלל, כל הרכוש אשר הצטבר לבני הזוג במהלך החיים המשותפים, בין אם הוא נרשם על שם אחד מבני הזוג ובין אם על שניהם – הינו בר חלוקה בעת הגירושין. יחד עם זאת, חוק יחסי ממון בין בני זוג , תשל"ג-1973 (חוק שחל אך ורק על זוגות נשואים ושמועד חתונתם היה לאחר 1.1.1974), מוציא מגדר החלוקה נכסים אשר ניתנו במתנה או נכסים אשר אחד מבני הזוג קיבל בירושה במהלך החיים המשותפים. אלא שגם להחרגה זו ישנה הסתייגות, שכן אם בחר אחד מבני הזוג "לערבב" את הכספים שקיבל בירושה/ מתנה ביחד עם כספים משותפים, הרי שבעת הגירושין, כספי הירושה/ מתנה, אשר עם הזמן "התערבבו" עם כספים משותפים, יחולקו גם הם כמסה אחת גדולה. התנהגות שכזו הינה התנהגות המוכיחה "כוונת שיתוף". הנ"ל חל גם באשר לנכסים ולא רק באשר לכספים.

 

המסקנה היא, כי על מנת לשמר את עקרון ההפרדה בין נכסי ירושה/ מתנה לבין יתר הנכסים המשותפים של בני הזוג, על בן הזוג שקיבל את המתנה/ ירושה – להשאירה מחוץ למכלול נכסיהם המשותפים של בני הזוג, באופן שיהיה כמה שיותר בעייתי להוכיח כי היתה "כוונת שיתוף" בנכסים אלה.

 

עוד מסקנה: במקרים כאלה, בהם אחד מבני הזוג מקבל מתנות ו/או ירושות יקרות ערך ובמיוחד במקרים בהם אותן מתנות/ ירושות אינן מופרדות מכלל הרכוש ונעשה בהם שימוש/ הנאה על ידי שני בני הזוג, מומלץ לחתום על הסכם ממון אשר יסדיר באופן חד משמעי את עתידן של אותן מתנות/ ירושות בעת הגירושין.

האם ישנה חשיבות כמה כל אחד מבני הזוג השקיע לצורך רכישת נכס?

 

במקרים לא מעטים, בני הזוג רוכשים נכס במשותף ורושמים אותו בחלקים שווים בפנקסי המקרקעין, אולם רק אחד מבני הזוג מימן את הרכישה או לפחות את מרביתה. האם במקרה זה, בעת הגירושין, יוכל אותו בן זוג אשר מימן את רכישת הנכס לבדו (או את מרביתו) לטעון כי מלוא הנכס שייך לו?

הפסיקה בעניין זה די ברורה, ולפיה בעת עריכת איזון המשאבים, אין משמעות ולא נלקחת בחשבון העובדה, איזה מהצדדים מימן את רכישת הנכס או את מרביתו. הרישום בפנקסי המקרקעין הוא שיקבע במקרה זה את אופן חלוקת הנכס בין בני הזוג ולא מי מבין בני הזוג השקיע יותר או פחות במימונו. רישום הזכויות באופן שוויוני בין הצדדים, מבטא את רצונם של בני הזוג לחלק את הנכס המדובר באופן שוויוני, גם אם רק אחד הצדדים מימן את רכישתו.

פירוק שיתוף בדירת המגורים

 

סעיף 37 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 קובע את עקרון העל לפיו: לכל שותף בנכס שמורה הזכות לפרק את השותפות במקרקעין – בכל עת.

 

יחד עם זאת, כאשר עסקינן בדיני משפחה, בהם מעורבים, בין היתר, גם ילדים – הרי שזכותם למדור איננה יכולה להיפגע מאותו עקרון על. על כן, מסורה לבתי המשפט גמישות דיונית לקבוע, בכל מקרה לגופו, באיזה אופן ומתי, להורות על פירוק השותפות בדירה, תוך שטובתם של הילדים עומדת לנגד עיניהם.

 

במצב בו ניתן צו לפירוק השיתוף בדירת המגורים (יש להגיש תביעה הנושאת את הכותרת "תביעה לפירוק שיתוף") – עומדות בפני בני הזוג שתי אלטרנטיבות חלופיות: האחת, להעמיד את הדירה למכירה בשוק החופשי ולחלוק בתמורה אשר תתקבל ממכירתה. השנייה, שבן הזוג האחד ירכוש את חלקו של בן זוגו בדירה, בין באמצעות תשלום כספים, ובין באמצעות התחשבנות כוללת במסגרת איזון המשאבים.

 

חשוב לציין בעניין פירוק השיתוף בדירת מגורים, כי קיומו של "צו למדור ספציפי" (צו המונפק על ידי בתי הדין הרבניים בלבד) יעכב את פירוק השיתוף בדירת המגורים עד לפקיעתו. להרחבה בעניין משמעותו והתנאים לקבלתו של צו למדור ספציפי – ראו _____.

עוד חשוב לציין, כי צד הממשיך להתגורר בדירת המגורים ומעכב בכוונה את מכירתה ומערים קשיים באופן המעכב או מטרפד את הוצאתו לפועל של צו פירוק השיתוף (בדרך כלל הצד

המעכב הוא הצד אשר המשיך להתגורר בדירה)- מסתכן בתביעה ל"דמי שימוש ראויים".

כיצד תחולק דירת המגורים של בני הזוג?

 

דירת המגורים, ככל נכס אחר, אשר נרכשה במהלך החיים המשותפים ונרשמה על שם שני בני הזוג גם יחד, תחולק בהתאם לאופן וליחס בו נרשמה בפנקסי המקרקעין.

יחד עם זאת, קיימים מצבים יוצאי דופן בהם חלוקת דירת המגורים תהיה שונה מהאופן בו היא רשומה בפנקסי המקרקעין, כאשר הדגש הוא כי זוהי דירת המגורים של הצדדים.

להלן בקצרה שתי דוגמאות:

  1. דירת מגורים הרשומה בפנקסי רישום המקרקעין באופן אחד, ולצדדים הסכם ממון, אשר אושר בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני, המסדיר באופן אחר ושונה את חלוקת הזכויות בדירה בעת גירושין. במצב דברים זה, ובהנחה שהסכם הממון כאמור אושר על ידי בית המשפט  או בית הדין הרבני וקיבל תוקף של פסק דין – הסכם הממון יגבר על האופן בו רשומה הדירה בפנקסי המקרקעין והדירה תחולק על פי הכתוב והמוסכם בהסכם הממון. צד אשר יחפוץ בחלוקה שונה, ייאלץ לתבוע את ביטולו של הסכם הממון, כאשר נטל ההוכחה הוא רב וסיכוייה של תביעה מסוג זה להתקבל מוטלים בספק.  

  2. דירת מגורים הרשומה על שם אחד מבני הזוג בפנקסי המקרקעין, אולם בני הזוג חיים יחדיו שנים רבות, מטפחים את הדירה, משקיעים בה לעתים כספי שיפוץ, לעתים כספי משכנתא ולעתים "רק" טיפוח ואחזקה, מנהלים משק בית משותף וכו'. במקרה כזה, למרות היותה של הדירה רשומה רק על שם אחד מבני הזוג, בית המשפט יוכל לפסוק, על פי שיקול דעתו ובהתאם לנסיבות – באופן שונה מכפי שהדירה רשומה בפנקסי המקרקעין, משמע יפסוק לצד אשר איננו רשום כבעלים של הדירה, זכויות בתמורת מכירתה.